איזוטסט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

רקע כללי וטיעוני הצדדים בתמצית -

בפני בקשה לביטול השבתה מנהלית של רכב אשר הוטלה בעקבות חשד לביצוע עבירה של נהיגה בשכרות ע"י המבקש 2.

כנגד המבקש 2 הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה ברכב כאשר הוא שיכור.

המבקשת 1 הינה הבעלים הרשום של הרכב ואין מחלוקת כי מבקשת זו לא ביצעה בעצמה כל עבירה.

ב"כ המבקשים טען כי יחסי העבודה בין המבקשת 1 ל-2 הם יחסים הבנויים על מתן הרכב נשוא העבודה לצורכי עבודה בלבד.לטענתו לא היה אישור של החברה ביחס למבקש 2 לנהוג ברכב מחוץ לשעות העבודה.בנסיבות אלו חוסה המבקשת 1 בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 57 ב (ב) שבפקודת התעבורה.

ביחס למבקש 2 לא הועלו נימוקים המצדיקים את השבת הרכב אליו ולאור העובדה כי יש הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לשכרותו עת נהג ברכב הרי שכבר בשלב זה אציין כי בהיעדר התקיימות ההגנות כלפיו הבקשה ביחס למבקש 2 נדחית.

ב"כ המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי יש ראיות לכאורה לביצוע עבירה של נהיגה במצב שכרות, כן טענה כי המבקשת 1 כשלה בחובת פקוח כלפי המבקש 2 וכי לא מתקיימות כלפיה ההגנות הקבועות בחוק.

חומר הראיות המקורי נמסר לעיוני.דיון -

אכן תפיסת רכבו של מי שלא ביצע בעצמו כל עבירה על החוק מהווה מעשה מנהלי המצדיק בחינה קפדנית של תקינות המעשה המנהלי ברמה הטכנית וכן בחינה של תקינות הפעלת שיקול הדעת ע"י מקבלי ההחלטות.

גם המחוקק, עת חוקק את התוספת השביעית בפקודת התעבורה, דן ארוכות בשאלת המידתיות והפגיעה האפשרית בזכויות יסוד של אזרח או חברה אשר לא עברה כל עבירה ובכל זאת רכושה נתפס טרם משפט בעקבות עבירה של אדם אחר אשר קיבל את הסכמת הבעלים לנהוג ברכב.

המחוקק הגיע למסקנה כי מול זכותו של אזרח לחופש תנועה ולהגנה על הקניין שלו ניצבת זכותו של הציבור לנוע בביטחון בדרכים מבלי שנהגים שיכורים יסכנו את חייו.האיזון בין זכויות אלו יצר את התוספת השביעית בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, אליה הוכנסו מספר מצומצם של עבירות כאשר מבצען לכאורה יהיה צפוי לתפיסת רכבו טרם משפט גם אם הרכב בו נהג הוא קניינו של אדם אחר או חברה כבמקרה דנן.

בבסיס תפיסת המחוקק עמד הרעיון כי הנותן רכב לאחר יעשה כל שביכולתו כדי למנוע אפשרות מסתברת של ביצוע עבירה עם רכבו על ידי אחר.בנוסף, רצה המחוקק ליצור לחץ סביבתי וחברתי על הנוהג ברכב אשר ידע עת מחליט הוא להיכנס שיכור לרכב כי כתוצאה מהחלטתו עלולים להיפגע קרובים לו משפחתית או תעסוקתית שהם הרי הבעלים של הרכב בו הוא נוהג.על הנוהג ברכב לדעת כי החלטתו מהווה מעילה באמון שניתן בו ע"י הבעלים של הרכב ובכך השיג המחוקק אמצעי הרתעה יעיל נוסף למלחמה בתאונות הדרכים בכלל ובתופעת הנהיגה בשכרות בפרט.

רק במקרים חריגים יורה בית המשפט על השבת הרכב לבעלים (כאשר מבצע העבירה לכאורה הינו אדם אחר) שכן השבה גורפת של רכבים ללא נימוקים מיוחדים תרוקן מתוכן את כוונת המחוקק.

במקרה שבפני הציגה המדינה אסופת ראיות ממנה עולה תמונת מצב לכאורית לפיה המבקש 1 נהג ברכב בעודו שיכור. ב"כ המבקש 2 לא חלק על כך.כפי שהוסבר לעיל, בנסיבות שנוצרו ולאור קיומן של ראיות לכאורה ביחס למבקש 2 , הנני דוחה את בקשתו להשבת הרכב אליו, שכן מסוכנותו העולה מחומרת העבירה המיוחסת לו, בכל הקשור לעבירה של נהיגה במצב שכרות, אינה מאפשרת את חזרתו לכביש כנהג וכן לא מתקיימות כלפיו ההגנות המצדיקות את השבת הרכב אליו.

לעניין רכבה של מבקשת 1.המבקשת 1 לא הוכיחה בראיות כי אכן הגבילה את מסירת הרכב לעובד מטעמה לשעות העבודה בלבד.המדובר בטענה בעל פה שאין לגביה כל ראייה תומכת.יחד עם זאת, שוכנעתי כי לאחר שעות העבודה אין למבקשת 1 יכולת פיקוח ממשית על התנהלות המבקש 2. יש גבול עד כמה ניתן למתוח את חובת הפיקוח של המבקשת 1 כלפי עובדיה, ונראה לי כי אין זה סביר לשים מצידה מפקח אישי באמצע הלילה על התנהלות עובדיה.המדובר בהתנהלות בלתי תקינה של עובד בשעת לילה מאוחרת עם רכב של החברה כאשר ביחס לסיטואציה זו חלה בעיני ההגנה המצוייה בסעיף 57 ב (ג) שבחוק.

אשר על כן, אני מחליט לקבל את בקשת המבקשת 1 ומורה על ביטול הודאת השימוש ביחס לרכבה. משטרת ישראל תשיב למבקשת 1 (לנציג מטעמה שאינו המבקש 2) את רכב מספר רישוי – 1235367 מסוג פיאט וזאת בכפוף לתשלום הוצאות אחסנתו עד ליום שחרורו.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ב, 03 יולי 2012, בהעדר הצדדים.